שומר הסף

ראיון עם ד”ר חן קוגל\ עומר הדר

“המרכז הלאומי לרפואה משפטית המוכר גם בשם המכון לרפואה משפטית, נפתח בשנת 1955 הודות לתרומת יהודי דרום אפריקה, שוכן בשכונת אבו כביר שבדרום תל אביב והוא המוסד הציבורי היחידי המספק שירותי רפואה משפטית במדינת ישראל.”

הגדרה לקונית זאת, הלקוחה הישר מויקיפדיה העברית, כמו גם המבנה העתיק והרחוב עמוס המוסכים בו שוכן המכון, מסתירים מקום אפוף מסתורין, פוליטיקה, משפט ורפואה. אבו כביר ( ואין להתבלבל עם בית המאסר) נמצא בעין הסערה כבר למעלה מעשור לאור שלל פרשיות עלומות שנחשפו בעבר, רובן הגיעו לתודעה הודות לרופא אמיץ אחד בשם ד”ר חן קוגל.

הסיפור של הד”ר איננו סיפור רגיל כלל וכלל. שכן אותו חושף שחיתויות, אותו אדם שהתריע על המצב הקשה שהיה במכון באותם ימים הוא כיום האיש העומד בראשו. במהפך ששמור לסרטי משפט אמריקאיים הצליח לרתום את המערכת ולייצר  שינוי אמיתי במקום עליו הוא אמון.

קוגל, רופא מומחה לרפואה משפטית, ראש המכון לרפואה משפטית, בעל אות ” אביר שלטון החוק” ועוד שלל תארים ותחביבים ( בין השאר פסנתרן ג’אז חובב), איננו רופא טיפוסי כלל וכלל, והוא כזה שאינו מקפיד על גינוני המרחק והפאסון השמורים כל כך לעולם הרפואה.

נפגשנו שנינו לשיחה במשרדו שבמכון, שיחה שבמהרה נגעה בעברו האפל של המכון , המשיכה לסוגיית השבויים והנעדרים והסתיימה בעתיד החדש הצפוי לעולם הרפואה המשפטית במדינת ישראל.

ד”ר קוגל, האם תוכל לתאר בקצרה את הבעיות אשר היו קיימות במכון בעבר?

אני אפתח בדוגמא מקנדה, על רופא בשם צארלס סמית’. רופא שנתן בעיקר חוות דעת על מוות של ילדים, והתחילו לשים לב שחוות הדעת שלו “קצת”  לא בסדר. הבינו שחוות הדעת שלו היו לא הגיוניות, לא החזיקו מים. ואכן, לאחר שבחנו את הבעיתיות שבמסמכיו, 20 אנשים שוחררו מבית הסוהר. במדינת ישראל לעומת זאת, בכלל לא מעיזים לפתוח את זה, מפחדים מהתשובות. אז נכון, חקרו הרבה דברים, התחילו לבחון את הקשר בין הפרקליטות לחוות הדעת של המכון. אבל הלו! זה בכלל לא העניין העיקרי כאן. אני מדבר על איכות חוות הדעת. על מה שנכתב בהן, על האם הן איכותיות ומקצועיות, האם הן מחזיקות מים.

זאת אומרת, אתה מדבר על חוות הדעת, על הרמה הכי בסיסית של הדברים

אני חושב שנעשו פה לא מעט חוות דעת לא טובות, בגלל שהיה עומס של תיקים ומעט מאוד רופאים ועוד שאר דברים שאני לא יכול ולא רוצה לדבר עליהם, אבל אני חושב שדיי ברור מה היה. ולמה אנשים כל כך מפחדים לפתוח את זה היום.

אתה יכול לתת דוגמא לסיפור כזה למשל?

שמע, ישנם הרבה דברים שאני לא מבין בהם, אבל ברפואה משפטית אני דיי מבין. ויש לא מעט חוות דעת משפטיות שאני לא מבין איך ועל סמך מה כתבו אותן. סיפור ניסים חדד הוא המקרה היחיד בהיסטוריה שלי כעד, ואני כ-26 שנה במקצוע, שעמדתי על דוכן העדים ואמרתי שאני  שם את כל הקריירה המקצועית שלי ואת כל המוניטין שלי שמה שכתוב בכתב האישום לא היה. ואני לא אומר אף פעם דבר כזה,כי על פי רוב אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם, לעתים רק הנאשם עצמו יודע.

אז מה היה שונה במקרה של ניסים חדד שהביא אותך למצב הזה?

אני אתחיל בכך, אינני חושב שכתיבת חוות הדעת לוותה ברשלנות. יחד עם זאת, יש דברים שקשורים לעצם השקיפות של התהליך, לעצם ההליך התקין.  וכאן לאורך כל הדרך אתה רואה התנהלות שניסתה להסתיר ולמסך מההגנה את אופן קבלת חוות הדעת. עד שנכנסתי למכון היו מסתירים מהנאשמים את הראיות שהיו קשורות למשפט שלהם.

מה זאת אומרת, היו מסתירים ראיות מנאשמים?

לא היו נותנים הקלטות, לא היו מאפשרים לתת תמונות להגנה והיו נותנים חוות דעת מאוד מאוד קצרות, כאשר הרעיון מאחורי של חוות דעת מסוג זה הוא שהן אינן מאפשרת להגנה להתמודד אל מול חוות הדעת לפני המשפט. רק כאשר הרופא עולה על דוכן העדים, נשמעו ההנמקות שלו, הרציונל וההסברים לקביעה בחוות הדעת, ובמצב כזה, הרי בסופו של דבר עומד הסנגור אל מול הרופא הגדול שעל דוכן העדים ואין לו את הכלים לנתח או לסתור את חוות הדעת שכן זו היא הפעם הראשונה בה הוא שומע את הבסיס שמאחוריה.

אז יש אנשים שנמצאים בכלא על לא עוול בכפם?

התשובה היא כן. אפילו כאלה שהודו. קודם כל אנחנו יודעים על אנשים שמודים בדברים שהם לא עשו. אני אתן דוגמא מחו”ל שגם היא רלוונטית לארץ. פרוייקט החפות בארה”ב. הפרויקט הזה בדק מקרים ישנים על בסיס טכנולוגיות מדעיות שקיימות היום ( כמו DNA), והצליח  להוכיח שישנם אנשים שהוכח שלא הם עשו את מה שיוחס להם – זה בוודאות לא הם! מאות אנשים שוחררו מבית הסוהר כתוצאה מהפרויקט הזה. מתוכם, בערך שלושים אחוזים הודו והתוודו על ביצוע הפשעים. ואני יגיד לך יותר מזה, תתפלא לשמוע, אבל חלקם משוכנעים עד היום שהם עשו את זה. זה רק מראה כמה המח האנושי מתאים את המציאות למצבים, שהמציאות היא דבר פלואידי, זה לאו דווקא משהוא שאובייקטיבית קרה, אבל אותו אדם, מבחינתו עד היום הוא אשם.

והדוגמא שנתת, נכונה גם לארץ?

אנחנו יודעים על קצה קצהו של הקרחון, אני יודע על תיקים שהגיעו אליי  בעת שעמדתי כרופא משפטי מטעם ההגנה ולא מטעם המכון ( קוגל נאלץ לעזוב את המכון, והקים מכון פרטי שנתן חוות דעת משפטיות שלא מטעם המדינה) . אבל רוב התיקים לא הגיעו אליי, רוב האנשים לא באו. אנשים רבים הגיעו עוד לפני זה לעסקת טיעון.  ככה שמאוד קשה להגיד זאת בוודאות.

ואיך המכון מתנהל כיום אל מול גורמי מערכת המשפט?

החלטתי  שאני נותן גישה לכל חומר החקירה לשני הצדדים. הכל! החלטנו שתהיה פה שקיפות מלאה, כל החומר שיש לתביעה יהיה גם להגנה. אם התביעה רוצה שחלק מהחומר לא יוגש, שהיא תלחם בהגנה, אני מבחינתי מוכן לתת  להגנה את כל מה שהיא מבקשת. דבר נוסף, הנתיחות חייבות להיות מנומקות, אין מצב לחוות דעת בת שורה וחצי כמו בעבר. ובסופו של דבר, חייב להיות עוד רופא שעובר על חוות הדעת, אין דוח שלא עובר עליו רופא נוסף, וחוות דעת בהן ישנה מחלוקת יעברו אל מול רופאים נוספים במכון בשביל לראות שאכן עשינו הכל בשביל להגיע לאמת…

ולמרות זה, בסוף אתם גוף יחיד

שמע, היום אנחנו הרבה יותר אובייקטיבים, אבל בפן הזה אתה אכן צודק. כיום אנחנו הגוף היחידי שמספק חוות דעת רפואיות משפטיות. ואני שואף שיעמוד גוף נוסף מנגדנו, מכון מטעם המדינה, שיספק חוות דעת נוספות, עצמאיות. אז נכון, יהיו פעמים בהם לא יסכימו איתי, ולפעמים זה לא נעים, אבל בסופו של דבר זו הדרך היחידה שלנו להתפתח. אתה חייב דעה נוספת בשביל לבחון את עצמך ולהתפתח, אי אפשר להסתמך אך ורק על מכון אחד…

קוגל ממשיך בשצף וטוען בזכות הקמת מכון חדש והשאיפה ליצירת מקצוע טוב יותר ונכון יותר לרופאים העתידים, בנוסף הוא מציג בפניי זוג חוות דעת ואת ההבדל המשמעותי בין חוות דעת נוכחיות, שנראות כמעט כאילו יצאו מאיזה ז’ורנל מדעי נחשב – מנומקות לעילא ועילא, לחוות הדעת הקודמות, כאלו שמסתכמות בשורה וחצי “נחרצת”, כאלה שקשה לערער עליהן ובמקביל לקבלן.

הוא מתאר את השינוי שהתחולל במכון כמעין אנחת רווחה שהגיעה לאחר התקופה השחורה ההיא. ומספר על אותם אלו שלקחו חלק במצב הקודם, כאלו שעל פניו היה לו חשבון פתוח עימם ועת היכנסו למכון החלו לפעול עימו בשיתוף פעולה מלא. אני מזכיר לכם, שקוגל היה האופוזיציה אל מול כוחות חזקים מאוד בשדה הרפואה המשפטית בישראל וכיום הוא העומד בראש המכון. מהפך במלוא מובן המילה, בשל המהפך הוא קיבל ממשרד הבריאות  אור ירוק להחליף את אותם האנשים אך בחר להתחיל מהתחלה עם כל אחד ואחד מהם, הוא החליף את המלך מבלי להחריב את הממלכה.

אז מה אתה אומר, יש מקום לאופטימיות?

יש שינוי. יש שינוי לא רק בעולם הרפואה המשפטית אלא בכל העולם המשפט הפלילי, אבל הוא קורה לאט. אתה רואה, יש שופטים הרבה יותר סנגוריאליים. יותר שומעים אנשים מבחוץ, יותר פתוחים לרעיונות חדשים. הפרקליטות הרבה יותר זהירה מבעבר.

ומעבר לשינוי המבורך בעולם המשפטי, מה תגיד לחושף השחיתויות הבא?

אנו מחונכים לכל אורך שלבי החיים שלנו,  מבית הספר לרפואה דרך קורס קצינים, לראות איזה שהיא בעיה מסויימת ולהרים את היד, להצביע , לספר. אבל בחיים האמיתיים זה לא תמיד ככה. הרבה פעמים מי שמדבר משלם מחיר יקר מאוד על זה. אני לא אומר לשתוק, אי אפשר להמנע בגלל שאני מפחד. צריך פשוט ללכת על זה. אבל, וזה חשוב, תתכונן להיתקל בקיר גדול, תתכונן לתסכול גדול. אך אם זה באמת מפריע, תגיד,  אי אפשר לשמור בבטן. בנוסף, דפיקה על השולחן, כשהיא עומדת על פי הנהלים, הרבה פעמים עושה את העבודה.

בינתיים נכנסת אחת הרופאות המומחות ומספרת על מקרה שרק היום קרה, פועל ערבי נפל בעבודות הרכבת הקלה, ובני משפחתו מחכים מחוץ למכון לשחרור

 הגופה. אפילו אימן עודא ( ח”כ, ראש הרשימה המשותפת)  התקשר בשביל להפעיל מעט לחץ. אני מבין ממנו שתופעה זו איננה נדירה ושבמדינה כשלנו על שלל המורכבויות האתניות והדתיות הטבועים בה, פעמים רבות המכון הוא זה שעומד בין הפטיש לסדן, בין המקצועיות שאין בלתה, וחוות הדעת  האמיתית, לבין המשפחה שרק מחכה לקבור את בנה. הוא מסביר כי פעמים רבות הדרך לפטור את אותן בעיות היא פשוט לדבר עם המשפחות הללו, והתקשורת הבינאישית תופסת מקום נכבד בריכוך המצבים הלא פשוטים הללו.

במעבר חד  ד”ר קוגל, האם תוכל להסביר מעט על תפקדך בעניין השבויים והנעדים?

הרפואה המשפטית היא חלק נכבד שעליו מתבססת ההחלטה של הרב הצבאי הראשי. זאת אומרת, אני הוא מי שבסופו של דבר נותן את החוות דעת המקצועית הרפואית הנוגעת למצבם.

ואין בך לפעמים חששות, שאולי אתה טועה, שאולי אחד מהם בחיים?

קודם כל אני מקווה שהם בחיים. שלא תטעה, אם דבר כזה קורה, אני מאוד אשמח, אבל אני אתפטר מהמקצוע עוד באותו היום, כי זה יעיד שאני לא מבין הרבה ברפואה. אני כמובן לא יכול להגיד לך איך קבענו את מה שקבענו לגבי חיילי צוק איתן. אבל  בזמנו, רק בשביל שתתרשם איך מתבצעת חוות דעת שכזאת, אנחנו הבאנו את הקביעה על רגב וגולדווסר, ובה קבענו שהסיכוי שגולדווסר בחיים הוא אפסי. ועל רגב, שאם הוא לא קיבל טיפול כירורגי כשעה וחצי לאחר הארוע אז הסיכוי שהוא עוד חי קלוש.

ואיך בעצם מקבלים את ההחלטה?

שמע, בהחלטות רבות ברפואה משפטית, שאין עליהם ביקורת ושאתה לאו דווקא תשלם עליהן מחיר, קל מאוד נורא להיות נחרץ. אתה יודע שאף אחד לא יוכל להוכיח אחרת. בהרבה מאוד מקרים אין בקרה. אבל, וזה אבל גדול, בסוגיית השבויים והנעדרים יש בקרה. בסופו של דבר יש שבוי, או גופה. ונכונות הקביעה שלי תיבחן בסופו של דבר. והרבה פעמים אני צריך להתנתק. אני לא צריך לשאול את עצמי מה יגידו אם טעיתי, כי זה יגרום לי רק “ללכת על בטוח”. אני צריך לתת את דעתי המקצועית ודעתי המקצועית בלבד.

נכון, אבל לדעה המקצועית הספציפית הזאת, יש השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת  על המדינה וגם על המשפחה?

תפקידי לאמר את דעתי ולא חשבתי שאני טועה. לא שואלים אותי על הספקות שמקננות בליבי, לא שואלים אותי איך אני ישן בלילה, שואלים אותי על דעתי המקצועית. ולשאלתך, ודאי שיש והיו בי פחדים. וכמו שאמרתי אני מקווה מאוד שאני טועה. אבל אם זה יקרה אני מחזיר את המפתחות עוד באותו היום. כי זה כנראה אומר שאני לא מבין כלום – שום דבר, לא ברפואה ולא ברפואה משפטית.

אנחנו תכף מתקרבים לסיום הראיון, ובין הנושאים הבוערים עליהם דיברנו עומדת סוגייה אחת, כמעט נחבאת אל הכלים הנוגעת לעולם הרפואה המשפטית, והיא כמובן, העבודה עצמה. אז מה בעצם עושה רופא משפטי?

תראה אנחנו מטפלים, גם ברפואה משפטית קלינית וגם ברפואה משפטית פתולוגית, כאשר כיום עיקר העבודה היא ברפואה המשפטית הפתולוגית. קלינית רק לשם ההבנה זה הרפואה המשפטית העוסקת בפרשנות לחבלות אצל אנשים חיים. היום זה מתמצה בעיקר במקרים של חשד לתקיפה מינית, התעללות בילדים או קשישים, בדיקת חשודים וכדומה. בסורוקה דרך אגב, קיים חדר שכזה, שעוסק בבדיקת מתלוננות על תקיפה מינית, והרמה שם היא מאוד מאוד גבוה.

והפתולוגית?

העבודה רובה מתחילה בזירה.  הערכת זמן מוות ומקום מוות אלו הם דברים שחשוב שימצא רופא משפטי במקום הארוע בשביל שיוכל לבחון אותם. שוב, בגלל שאין מספיק רופאים משפטיים בארץ, אנחנו לא נמצאים בכל זירה, אלא רק כאחת לשבוע. במדינות מתוקנות דרך אגב, תסתכל בסרטים, אתה רואה שרופא משפטי מגיע לכל זירת רצח. בישראל, היות ואנחנו רק שבעה רופאים מומחים ועוד שישה מתמחים אין את האפשרות לשלוח רופא לכל זירה.

ומבחינת הבדיקות?

פה השתכללנו המון, יש בדיקות הדמיה, יש ביוכימיה, יש DNA פורנזי, הרפואה המשפטית כמו כל עולם הרפואה נהיית פחות פולשנית, יותר אמצעי הדמיה. רק עכשיו שלחנו מישהוא לאוסטרליה לשישה חודשים בשביל ללמוד לעשות אנגיוגרפיה ( שיטת להדמיית כלי דם).

רגע, רגע, רגע, אנגיוגרפיה לאדם מת, הלב הרי לא עובד.

בשביל זה יש משאבה, מחברים את כלי הדם, הורידיים והעורקיים למשאבה, וממש אפשר לאבחן פתולוגיות מבלי להיכנס ולנתח. עכשיו שלא תטעה, מבחינתי, לי אין שום בעיה שינתחו את הגופה שלי, אבל יש הרבה מאוד אנשים שהיו מעדיפים שלא, וכל עוד אנחנו יכולים להמנע בשביל אותן משפחות ועדיין להגיע לחקר האמת זה צעד מאוד משמעותי.

ואחרי הכל, ד”ר קוגל, מילה אחרונה לסטודנטים.

תראה, מתחיל בחיוך רחב, אני אכן צריך לעשות איזה שהם יחסי ציבור לעולם הרפואה המשפטית. זה מקצוע שאם היית שואל אותי לפני מספר שנים , האם ללכת לעולם הרפואה המשפטית הייתי  אומר בשום פנים ואופן לא. הייתי אומר את זה כי המערכת הייתה מאוד מאוד חולה, וכי לא היה עוד מקום ללכת אליו מלבד המכון באבו כביר. ככה שאם מישהוא לא היה מסתדר, לא היה לו לאן ללכת. אבל, כיום אני חושב שהמצב ישתנה. לא בגלל שאני עומד היום כראש המכון ( מבליח חצי חיוך), אלא בגלל שעד סוף ההתמחות של הרופאים פה, יקום עוד מכון. ומתקיימים כיום שינויים עצומים בתחום, וזה הזמן לקפוץ על העגלה. יהיו תקנים נוספים, משרות פנויות, יחידות חדשות. והכי חשוב, באמת הכי הכי חשוב, זה מקצוע נורא מעניין, זה מקצוע שהוא רחב נורא, הוא כולל את הרפואה כולה, ואתה כל הזמן נדרש לעוד ועוד עולמות חדשים. וזה גם קצת בלשות, וגם קצת משפטים ופיסיקה וכמובן – רפואה. אז נכון, אנחנו לא מרפאים אנשים, אבל אנחנו בהחלט משרתים את החיים. אנחנו יכולים לעזור למשפחה של הקרבן אנחנו יכולים לעזור לנאשם, ובסוף אנחנו לא נותנים, כמו שנהוג לחשוב טיפול למתים, כאן במכון, אנחנו משרתים את החיים.

\

אחרית דבר,

אני יוצא ממכון והשעה כבר ארבע אחר הצהריים, אולי כבר אקפוץ לבית הוריי. רכב ההונדה ג’אז עודנו מחכה לי בחנייה הסמוכה לבניין הישן, חנויות אופנה וכלי מטבח מזמינות אותי להכנס אליהם בדרום הישן והעצוב הזה של תל אביב בואכה בת – ים. בראשי מהדהדות תמונות רבות, ובליבי מרצדת תחושת הפליאה. הרי זה המקום שעד לפני כמה שנים הוחזקו בו חלקי איברים בצנצנות מלאות פורמלין, זה המקום בו היו נשלחות חוות דעת שנחתמו בידי האדם בודד והכריעו חיים שלמים וזה המקום בו על פי פירסומים הפרקליטות יכלה לעשות בו כחלקת עולמה הקטנה ( הכל לכאורה כמובן). עצם המחשבה על השינוי, על הידיעה כי הצליחו להפוך עולמות ולשנות את ההיכל הזה למשהוא אחר. למקום אנושי יותר, אמין יותר ובעיקר כזה אשר שאיפתו העיקרית היא החיפוש אחר האמת. כל אלו שולחים אותי חזרה הבייתה, עם טיפה יותר כח ולא מעט אמונה…

לפרספקטיבה אחרת על פעילות המכון אתם מוזמנים לקרוא כתבה רק מלפני שנתיים (גליון 93, יוני 2016 ) שהתפרסמה כאן בדבשת וסקרה בעיקר את ההתנהלות המקצועית ועבודת הרופא המשפטי. לגבי הנושאים העולים בכתבה- פרשת ניסים חדד, פרשת שמירת האיברים ועוד פרשות נוספות אתם מוזמנים לחפש במרשתת. מיטבי לכת מוזמנים לקרוא גם על ד”ר מאיה פורמן ועדותה בפרשת תאיר ראדה, עדות שכמעט ועלתה בקריירה שלה.

מוזמנים בהמוניכם להרצאה בחסות ‘הדבשת’ ב26.3, יום שני, בשעה 18:00 באולם גולדמן –