בחודש פברואר האחרון פרש פרופ’ אהוד דוידסון מתפקידו כמנהל בית החולים סורוקה ופינה את תפקידו לד”ר שלומי קודש. כששומעים על מינוי חדש לראשות בית חולים לא ניתן שלא לחשוב על הדרך הארוכה שקדמה לאותו רגע נכסף, נתיב עקלקל ומפרך שכלל שלל קשיים, מכשולים ועבודה מפרכת. במקרה של ד”ר קודש, בן 51 בלבד, נדמה כאילו מדובר בנתיב מאתגר אך קצר – דרך אותה גלגלת ידועה לשמצה המפרידה בין הפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון לבית החולים סורוקה. ד”ר קודש גדל בבאר שבע, בוגר מחזור ט”ו של הפקולטה לרפואה בבן-גוריון, מוסמך בבריאות הציבור מטעם האוניברסיטה, מומחה ברפואה פנימית וסגן מנהל בית החולים ומנהל רפואי מחוז דרום לשעבר.
מעבר לכל הנתונים היבשים התגלה ד”ר קודש כאדם חייכן, חיובי ומסביר פנים וגם כחובב לא קטן של עיתון הדבשת לדורותיו.

כבוגר מחזור 15 של בית הספר לרפואה כיצד זכורה לך חווית הלימודים והאם היא מלווה אותך עד היום?

החינוך שקיבלנו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון הוא ידע שמלווה אותי, כך שגם לאחר שנים כל דיון רפואי מקפיץ לי פיסת מידע (צוחק ומציין שלרוב לא מדובר באנזימים או במעגל קרבס) כך שהתשתית טובה מאוד. כך למשל, אפשר היה לעבור את בחינות ה-USMLE לאחר ההתמחות על בסיס הידע מבית ספר לרפואה ולא נזקקתי ללמוד יותר מדי, ואפילו זכרתי פרטים מקורסים בשנים הפרהקליניות כמו את מבנה השוטון ושאר איברי החיידק לרמה של לעבור את הבחינהמעבר לתשתית הידע שלמדנו, גם החיבור של הפקולטה לבאר שבע ולבית החולים היה ונותר נהדר, למרות שההווי העירוני קצת מתפרק כיום כשלא כל הסטודנטים נשארים לישון בעיר בסופו של כל יום. בתקופתי (לא כל כך מזמן) היה ברור שכולם נשארים לישון בב”ש, לא היתה רכבת אפקטיבית ואפילו קניון הנגב נפתח רק בתחילת הלימודים שלנו, כך שהיינו תמיד יחד. יפה לראות שגם כיום ה”חברותא” הזאת עדיין קיימת, פה ולא בשום מקום אחר.
בשלב זה החל לציין שמות רבים של חברים מכיתתו המהווים כיום את בכירי הרופאים באזור הדרום בכלל ובסורוקה בפרט, תוך תקווה שגם המחזורים הבאים הותירו חותם משמעותי לא פחות (וחשש להסתבך כי אולי ברחו מזיכרונו שמות נוספים).

סיפרת על חבריך למחזור שבחרו להישאר ולהשתקע בנגב לאחר תום הלימודים. מדובר בנושא שעולה לסדר היום בתדירות גבוהה לאורך השנים, כך שמעניין לשמוע מדוע תמליץ לבוגרי הפקולטה להשאר בנגב גם לאחר סיום הלימודים?

בטרם מתחיל לענות ברצינות על השאלה, צוחק ד”ר קודש ומציין שמלכתחילה רוב חבריו ללימודים היו ילידי הנגב.
מסיבות רבות, ואתחיל דווקא מהאחרונה שבהן – ציונות, שאומנם היא באמת אחרונה אך חשוב להזכיר אותה.
בנגב אפשר להתפתח מקצועית טוב יותר כמעט מכל מקום אחר בארץ, בטח עם הצפי לבית חולים חדש שיפתח פה באזור.
גם מבחינת איכות חיים, זה לא סוד שעלות החיים נמוכה יותר בנגב ולכן האפשרות לקנות בית, לרכוש השכלה וחינוך טוב היא נוחה יותר באזור.
בעבר נסענו עד אשדוד כדי לאכול במסעדה טובה, אך כיום המערכות מתפתחות מהר וניתן להנות מחינוך איכותי, מסעדות ובילויים גם בלי להתרחק מהבית. ה-work-life balance באזור הדרום טוב יותר במקומות אחרים. למרות זאת, מניסיוני למדתי שמי שלא רגיל “לראות צהוב בעיניים” וכמובן שלמי שאין מעגל משפחתי קרוב ותומך קיים אתגר קשה במיוחד. תקופת ההתמחות היא תמיד לא פשוטה ולכן צריך את העזרה והתמיכה מסביב.
לכל מי שמוכן להתגבר על הצהוב בעיניים ועל המשפחה הרחוקה – העתיד בנגב הוא מפואר. אפשר להסתכל סביב ולראות את מנהלי המחלקה הצעירים ואפילו את בן ה-51 שמנהל בית חולים.

האם אתה חושב שהיחס לסטודנט, סטאז’ר או מתמחה שמגיעים לסורוקה הוא שונה מהותית מהיחס בבתי החולים הגדולים במרכז הארץ?

אין לי בכלל ספק. אני מסתכל על רופאים שמנהלים תחומים חשובים רק שנה-שנתיים לאחר ההתמחות, מנהלי מחלקות צעירים שעושים עבודה פנומנלית, כל זה כביכול כנגד כל הסיכויים, אך למה בעצם? היכולת שיראו אותך שונה במקום משפחתי, וסורוקה על אף גודלו הוא בית חולים משפחתי. אנשים מכירים אחד את השני, קוראים זה לזה בשמם הפרטי ובמקרי הצורך גם מתקשרים ישירות ולא רק דרך מחשבים. זה אמנם קיים בבתי חולים אחרים אך לא באותה רמה.

מעבר לידע המקצועי שרכשת במהלך הלימודים בפקולטה לרפואה, האם אתה מרגיש שרכשת גם כלים מתאימים להתמודדות עם דרישות המקצוע והעולם הניהולי?

זה תחום שנשאר מאתגר עבור בתי הספר לרפואה. כסגן מנהל בית חולים נחשפתי לחוסר הכרת מושגים מקצועיים כמו למשל הדבר הבסיסי של כתיבת מרשם בצורה נכונה או אי-ידיעה על מנגנוני אישור של תרופות ברמות השונות, דבר שנבע מהתייחסות חסרה לנושאים אלה במהלך הלימודים. יחד עם המחלקה לניהול מערכות בריאות יזמתי קורס העוסקים בהיבטים פרקטיים של המערכת המתקיים בשנה ו’ של הלימודים. כיום משך הקורס הוא שבוע ולכן מספיק רק ל”טעימות” ואפשר היה לעשות יותר. מדובר בדיון לגיטימי יחד עם הפקולטה כדי לקבוע מי האחראי לנושא, הגורם האחראי להכשרה או המעסיק העתידי, גם לרופאים וגם עבור יתר מקצועות הבריאות. ד”ר קודש משתמש במושג “ביקור רופאים” כדוגמה ושואל האם אנו לומדים להשתמש במושג הנכון. לדבריו- אולי נכון לקרוא לזה בכלל “ביקור מטופלים” כי הרי הם מהות הביקור הם המטופלים ולא אנחנו. זה אולי נשמע פשטני ומובן מאליו, אך כשמכשירים סטודנטים חשוב להקנות את צורת המחשבה הנכונה.
כהדגמה לכך, מזכיר ד”ר קודש מחקר שפורסם השנה ובו שאלו מטופלים ורופאים מי האחראי העיקרי לבריאותם, לכאורה שאלה קלה עם תשובה ברורה – המטופל עצמו. מה שמפתיע הוא ש-75% מהרופאים ענו שהם הגורם המרכזי, דבר המדגיש את חשיבות החינוך הרפואי לא רק מבחינה מקצועית אלא גם מבחינה מחשבתית.
בשורה התחתונה מדובר ב-on job training אך היסודות יכולים להיות חזקים יותר.

מה הם האתגרים המרכזיים עימם מתמודד בית החולים וכיצד אתה צפוי להתמודד איתם?

סורוקה הוא בית חולים שחרט על דגלו להיות מוביל, והוא אכן מוביל. מדובר במקום ששינה את תדמיתו בצורה דרמטית- שיפור משמעותי במדדי איכות ושביעות רצון, באיכות המחלקה לרפואה דחופה, מספר הניתוחים ובשימוש בטכנולוגיה. לא קיים משהו בעולם הרפואה שאנו רוצים ומאמינים בנחיצותו ואינו נמצא בסורוקה.
האתגר העיקרי שלי הוא זמינות – סורוקה לא זמין מספיק למטופלים בנגב, דבר הנובע מחוסר התאמה בין כמות העובדים, חדרי הניתוח והמשאבים למול גודל האוכלוסיה שרק הולך וגדל. הפתרון העיקרי הוא לגדול, אך גם לאור קצב הגידול המהיר של האוכלוסיה בנגב, החליטה המדינה על הקמת בית חולים נוסף בנגב, ומכן נוצר האתגר הבא שלנו. בית חולים חדש ידרוש רופאים ומטפלים נוספים וכידוע קיים מחסור בצוות רפואי בנגב.
ד”ר קודש מספר שהקמת בית חולים אסותא באשדוד כמעט שלא השפיעה על סורוקה, שכן כמעט כל הצוות הרפואי “נגנב” מבתי חולים מרכזיים יותר בארץ כדוגמת אסף הרופא ותל-השומר, אך מדגיש שבת חולים המתוכנן יהיה סיפור אחר לגמרי.
בנוסף, סיפר שנושא חוסר התקנים לרופאים בנגב רלוונטי עבור תחומי התמחות מסויימים בלבד וציין כדוגמה שמי שמתעניין ברפואת משפחה יכול להתחיל את התמחותו כבר מחר בבוקר (כמובן שסירבתי בנימוס כדי להמשיך להתרכז בלימודים).

בהמשך לנושא העבודה בסורוקה, כיצד אתה גורם לרופאים מומחים לבחור לעבוד דווקא פה ולוותר על הנוחות והפופולאריות של מרכז הארץ?

ברמה הנאיבית – אתגר.
אם אתה גורם לרופא לראות את ההזדמנויות, את בית הספר לרפואה, את מעבדות המחקר, את האוניברסיטה, שיתופי הפעולה עם פארק ההיי-טק, אין עוד בית חולים בארץ עם סביבה כזאת.
אני מצפה מרופא להבין את הפוטנציאל להתקדם ולקדם את האנשים תחתיו, הרי מנהל מחלקה טוב הוא מי שמלמד ומפתח, ומבחינה זו האפשרויות הן אין-סופיות.
התחלתי מהצד הנאיבי כי אין ספק שקיימת גם פונקציה של שכר. אני מתנגד למרוצי החימוש, וסבור שהם מזיקים למערכת בסופו של דבר, שכן על מנת לשלם לרופא כפול אני צריך לוותר על טיפול רפואי במקום אחר. התקציב בסופו של דבר מוגבל. מי שיתבדל בשכר עתיד בסופו של יום ליפול, שכן מחר מישהו אחר יציע גרוש וחצי יותר. המשימה שלי היא להיות אטרקטיבי לרופאים מבחינה מקצועית ולא לרדוף אחר מי שלא מעוניין להיות פה.

כבעל רקע בשילוב טכנולוגיה בתחום הרפואה (הכשרה פורמאלית באינפורמטיקה רפואית מטעם אוניברסיטת ייל בארה”ב) אילו שינויים אנו צפויים לראות לראשונה בסורוקה?

ד”ר קודש מפנה את תשומת ליבי למסך הענק שמעל השולחן במשרדו. המסך עמוס בלו”ז צבעוני ומציג את כלל הניתוחים המתקיימים ברגעים אלו, ניתוחי פתע וניתוחים שנמשכים מעבר למתוכנן.
מעבר לרמה הניהולית, מנהלי המיונים מקבלים הודעה כשהתור מתארך מעבר לזמן הצפוי, התיק הרפואי הממוחשב עובר שדרוגים בקצב מואץ, ובחודשים הקרובים תכנס לפעולה מערכת שלאחר כתיבת מרשם תציג התוויות, קונטרא-אינדיקציות, אינטראקציה בין תרופות רלוונטיות וכו’, וזה רק על קצה המזלג.
עם פתיחת מרכז הסרטן נראה מערכת המתכננת פרוטוקולים לכימותרפיה בצורה ממוחשבת, כך שאם בגלל ספירת דם לא מתאימה הטיפול נדחה, כל התוכנית תעבור קדימה בצורה אוטומטית מבלי הצורך בחישובים מסובכים.
בעתיד נשתמש במחשוב גם לצורך תכנון ניתוחים, תכנון כוח אדם ושיבוצי תורנויות ובכך נחסוך הרבה  כאב ראש ובזבוז זמן מיותר. למעשה כל משימה שניתן להעזר עבורה במחשב אנו שואפים להעביר אליו.
הצעד הבא הוא שימוש בטכנולוגיה בדרכים שונות על מנת לאכוף חריגות ממשמרות של 26 שעות, שכן מדובר בנושא בעל השלכות משפטיות אשר מעבר להן הפוגע במתמחים, במנהלי המחלקות ובהנהלת בית החולים.

כיצד היית מתאר את הקשר בין בית החולים לפקולטה למדעי הבריאות?

מדובר בקשר מוחלט ומלא. החל מהדברים הפיזיים שכן בית הספר לרפואה והספריה הרפואית יושבות בשטח בית החולים, אך הרבה מעבר לכך החיבור האנושי – אין זכות קיום למעבדות המחקר הקליניות של האוניברסיטה בלי בית החולים לידן ומי יהיו מנהלי המחלקות של בית החולים ללא הפקולטה ליד?
אם אחזור לשאלת האטרקטיביות, העובדה שרופא יקבל תואר אקדמי מהאוניברסיטה, ילמד ויזכה לתשתית מחקרית טובה היא דבר שמבדל אותנו מבתי חולים אחרים.
הקשר מאפשר לתושבי הנגב ללמוד את מקצועות הבריאות, והכוונה דווקא פחות ללימודי רפואה (עבורם סטודנטים מוכנים להתנייד), להעניק שירות לאוכלוסיה שלהם וזה דבר שלא יסולא בפז.

מעבר, ואולי אפילו לפני היותו רופא פנימאי ומנהל בית חולים ד”ר קודש הוא אבא לשלושה ילדים ובעלה של איריס (ד”ר איריס קודש, רופאת ילדים).
כיצד השכלתם לשלב את העבודה האינטנסיבית יחד עם ניהול משק בית וגידול ילדים?

בהחלט דבר לא קל. מדובר במיומנות נרכשת ואין ספק שסבתא באזור עוזרת, דבר שהיה קיים במקרה שלי. הפתרון הוא איזון בין העבודה לחיי המשפחה, דבר שאומנם קשה בשל שעות העבודה הארוכות, אך בראיה ארוכת טווח זה לא היה נורא מדי.
בהתחלה בנינו בית עם מלא תקלות, שכן לא היה מי שישב ויפקח על הקבלנים אך הכל תוקן במהלך השנים.
אחד מהדברים שהחבר’ה הצעירים שוכחים, וחשוב להגיד אותו, הוא שבסופו של דבר ההתמחות נגמרת ולאחריה (ברוב ההתמחויות) קיימת גמישות רבה יותר מבחינת שעות והיקף משרה. אשתי ואני בחרנו להמשיך לעבוד במשרה מלאה אך האפשרויות למשרה חלקית ולמקומות עבודה נוחים קיימת. הסטאז’ קשה וההתמחות קשה אך לאחר מכן אתה מוצא את האיזון שלך ואת השילוב המתאים  מבחינה כלכלית, האוצר אומנם מגזים בדו”חות שהוא מפרסם, אך מדובר במקצוע מכניס ומאפשר קיום משק בית ומימון מטפלת במקרה הצורך וזה מה שאנחנו עשינו. לא הגענו מבתים עשירים והצלחנו לכלכל את עצמו ואפילו נשאר כסף לחיות, שכן עם השנים השכר עולה והשעות יורדות כל שמדובר בסיפור לא נורא בכלל.
על הצד החיובי זוג רופאים מבינים אחד את השני ואפשר להזדהות עם הדברים הטובים ועם אירועים קשים שמתרחשים מטבע הדברים במקצוע שלנו.

לקראת סיום, האם יש מסר שתרצה להעביר לסטודנטים מעבר לנושאים שהועלו עד כה?

אני מאמין שאם במהלך הסטאז’ וההתמחות כל אחד מכם יזכור את אשר אמר במהלך ועדת הקבלה ויאמין בזה שוב זה יהיה הישג מאוד יפה, שכן רוב הרופאים מגיעים חזרה לזה רק כרופאים בכירים ובדרך עוברים מטוטלת עם עליות וירידות. לאורך הדרך תפגשו עם רופאים ציניים, ולרוב מדובר ברופאים הקולניים מבנינו, ולכן תנסו לבחור את המודל לחיקוי שאינו כזה ותנסו ללכת בעקבותיו.
הטיפ השני שלי הוא לקרוא בכל יום משהו חדש, לא בגלל שיש מבחן אלא בגלל שזה המקצוע שלנו, ואולי זה מה שמבדל בין הרופאים הטובים ביותר לשאר, בנוסף כמובן למימד האנושי שהתחלתי בו.