כיום, ברור לכולם שמקצוע הרפואה הוא מקצוע עולמי- עובר יבשות, חוצה מגזרים, ואין אומה ולשון שאיננה שותפה במאמץ להבין את גוף האדם ותחלואותיו ולהילחם בהם. אמנם היום מדברים על רפואה שעתידה לדחוק לגמרי את רגלי המוות, אך האם מאז ועד עתה יחסם של התרבויות השונות היה פרו-רפואה? בעבר, במיוחד בעת העתיקה, המחלה ולעיתים אף הפציעה, יוחסו לעונש על מעשים שאינם כשורה ולחטאים דתיים וחברתיים. משום כך, מקומו של הרופא היה שנוי במחלוקת. עם השנים, הדעה הקדומה בנוגע לרופא כישות המכחישה את רצון האל, הלכה והתפוגגה וכיום כמעט כל הדתות וההשקפות בעולם נועצות ברופאים. ברצוננו לעקוב אחר התפתחות זאת בנרטיב ההלכתי.

אני ה’ רופאך (שמות ט”ו כ”ו)

מהפסוק המובא בדברי ר’ עקיבא לעיל היינו יכולים להבין שבאמירה “אני ה’ רופאך” ניתן לחתום את המאמר. אם ה’ רופאנו, בוודאי שאין מקום לרפואה אנושית. אלא שחכמים למדו ממקורות אחרים על רשות הרופא לרפא. ראשית, ישנו פסוק אחר בתורה המחייב אדם להעניק סיוע רפואי לחברו: “לא תעמוד על דם רעך”. מהפסוק הזה ברור כי אסור לאדם לעמוד מנגד כאשר חברו פצוע ועליו לספק לו כל סיוע רפואי אפשרי. כמו כן אפשר לומר שמהפסוק “ואהבת לרעך כמוך” ניתן ללמוד שיש מצווה לסייע לאחר, גם בעניינים רפואיים, כפי שכל אחד היה רוצה סיוע אילו היה נקלע לצרה. הרמב”ם בספר ההלכה שלו ‘משנה תורה’ פסק להלכה על פי התלמוד כי אדם מחוייב להציל את נפש חברו. ההוכחה לכך היא הפסוק “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים… אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אתו והשבותו לו”. ישנן שתי דרכים להבין את החיוב בפסוק: האחת- אסור לאדם לתת לאבדה של אחיו להמשיך ולהתגלגל ברחובות, אלא עליו לטפל באבידה ולדאוג להחזירה לאחיו, ועל אחת כמה וכמה אם האבידה המדוברת היא בריאותו של אחיו. האפשרות השניה להבנת הפסוק היא בדרך דרשה- הפסוק מנוסח בלשון משונה. לא כתוב “ותשיב לו”, אלא “והשבותו לו” – צורה של פעולה חוזרת. משמעות המילה ‘והשבותו’ היא “ותשיב אותו”, אלא שהפסוק הוסיף גם את המילה “לו”- דהיינו, משמעות הפסוק היא ‘ותשיב אותו לו’, או במילים אחרות- מלבד השבת אבידת ממון, יש גם חובה להשיב את (נפש) האדם לעצמו.

מהפסוקים שהזכרנו ניתן ללמוד על המצווה לדאוג לבריאות ושלמות גופו של האחר ולפרש זאת כסיוע חינמי, כחלק ממצוות שבין אדם לחברו.

וכאן אנו שבים אל הפסוק המובא לעיל “ורפא ירפא”. מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שני דברים: הדבר הראשון הוא שניתנה רשות לרופא לרפא, והדבר השני הוא שהריפוי נעשה בתשלום. אנו לומדים מכך שחז”ל דאגו לשבץ בכמה מקומות לאורך התלמוד פסוקים שונים המלמדים על החובה לרפא שיחס חז”ל אל הרפואה הוא יחס חיובי, מעודד ומוקיר.

יחסם המכבד של חז”ל לרופא

במדרש שמואל מסופר: “מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי במה אתרפא? אמרו לו: קח כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם: מי הכה אותו בחולי? אמרו לו: הקב”ה. אמר להם: ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם? הוא הכה ואתם מרפאים? אמרו לו: מי ברא את האדמה? מי ברא את הכרם? אמר להם: הקדוש ברוך הוא. אמרו לו: ואתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלך? הוא ברא אותו ואתה אוכל פירות שלו? אמר להם: אי אתם רואים את המגל בידי. אלמלא שאני יוצא וחורשו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב ‘אנוש כחציר ימיו’, כשם שהעץ אם אינו נזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש האדמה הוא הרופא”. כאן רבי עקיבא ורבי ישמעאל משווים את עבודת האדמה לעבודת הרפואה. בלעדי האומנות הזאת- אין קיום לאדם. כפי שאדם עובד אדמה על מנת לתקן אוכל לו ולמשפחתו ולכל האדם, ואין הוא צריך להסתמך על גידולי הבר, כך גם האדם צריך לדאוג אקטיבית לבריאותו ואינו צריך להסתמך על ‘רפואה ספונטנית’.

נגזרות הכבוד

ההלכה היהודית שמה את קדושת החיים בראש סדרי העדיפויות שלה. אנו רואים במגוון מקומות שההלכה קובעת שיש לחיי אדם עדיפות על פני מצוות אחרות והצלת נפשות גם דוחה איסורים רבים בהם החמורים שבהלכה היהודית. הגמרא דורשת כך: “אמר רבי יהודה אמר שמואל… (‘ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם) וחי בהם’- ולא שימות בהם”. א-לוהים אומר לנו שמצוות התורה ניתנו לנו לחיות לפיהם והן לא נועדו שנמות בגללן. לפי הדרשה הזאת של הפסוק למדו חז”ל שניתן לחלל שבת ויום הכיפורים על מנת להציל חיים, ובעצם למדו מהעקרון הזה שכל התורה כולה נדחית בפני ‘פקוח נפש’- מושג הכולל בתוכו לא רק ריפוי, אלא גם הצלה ומלחמה בעת הצורך. הרמב”ם פסק את הגמרא הזאת הלכה למעשה וכלל אותה בהלכות שבת שלו “כשעושים דברים אלו [-הצלת נפשות בשבת], אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים… אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’ ולא שימות בהם”. וכן על זה הדרך נפסק להלכה שפיקוח נפש דוחה את כל העבירות שבתורה, מלבד שלוש עבירות חמורות שהן יסוד התורה כולה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

על זה הדרך אנחנו יכולים ללמוד מכך שההלכה מקפידה ביותר שלא להחיש מותו של אף אדם- על חשיבות חיי האדם, ואפילו על דקות ספורות מחיי האדם- כמה מקצוע הרפואה והצלת חיי אדם יקרה בעיני חכמים. הרב ד”ר ישראל עמנואל יעקבוביץ בספרו ‘הרפואה וההלכה’ כותב כך: “ערכם של חיי אדם הוא ללא שיעור, ולפיכך לא ניתן לחלוקה. כל חלק וחלק מהם הוא אינסופי. יוצא, אפוא, שלשבעים שנות חיים אותו ערך בדיוק כשלושים שנה או שנה אחת או שעה אחת או שניה אחת. הגדרה קפדנית זו של קדושת חיי אדם מבוססת לא רק על מאתימטיקה [מתמטיקה] צרופה או הגיון, היא מיוסדת באותה מידה על שיקולים מוסריים. אם ייגרע מערכם של חיי אדם אחד בשל קיצו המתקרב, יפסידו חיי אדם את ערכם המוחלט ויקבלו ערך יחסי- יחסי לגבי תוחלת חייו, מצב בריאותו, תועלתו לחברה, או כל מדד שרירותי אחר. יהא אז צורך לדרג בני אדם ושני אנשים לא יהיו לעולם בעלי ערך שווה. ברגע שנפגע בחייו של איזה חולה שהוא על ערש מותו משום שהם חסרי ערך, אנו פוגעים בערכם הבלתי מוגבל של חיי כל אדם ואדם וקובעים להם מימדים מוגבלים”. משום כך בספרי ההלכה יש התעסקות מיוחדת בפעולות האסורות והמותרות באדם הגוסס, כאשר יש הפרדה ברורה בין קירוב המוות על ידי מגע או טלטול החולה לבין פעולות חיצוניות שאינן קשורות בחולה עצמו המסוגלות להחיש את המת, כגון תפילה לפטירתו או הפסקת רעש המטריד את דעתו.

שיתוף פעולה בין הרופאים לבורא

אחד הרופאים היהודים הקדמוניים ביותר שידעה העם היהודי נקרא אסף הרופא. הוא כתב את ספר הרפואות העתיק ביותר שידוע לנו בעם היהודי. החוקרים חלוקים בנוגע למתי בדיוק הוא חי, אבל הדעות נעות בין המאה השלישית לספירה ועד המאה העשירי לספירה. בספרו הוא מתאר מגוון צמחים ואת סגולותיהם הרפואיות, פרוצדורות רפואיות, בדיקות ועוד. כאשר חלק מהדברים מושפעים מספרי הרפואה הקודמים לו כשל היפוקרטס ודיוסקורידס. אסף גם כתב שבועה הדומה במבנה ותוכנה לזו של היפוקרטס אלא שבמקום להשבע בשמם של האלים היווניים הוא פותח בקריאה של אמונה בא-לוהים ובכוחות הריפוי הבאים ממנו, בעזרתם יכולים הרופאים להצליח בדרכי הרפואה שלהם: “עתה בטחו בה’ א-לוהיכם, א-ל אמת, א-ל חי, כי הוא הממית והמחיה, המוחץ והרופא, המלמד לאדם. דעת וגם להועיל, המוחץ בצדק ובמשפט, והרופא בחסד וברחמים, לא יבצר ממנו כל מזימות ערמה, ואין נסתר מנגד עיניו; המצמיח צמחי רפואות, והשם בלב חכמים תושיה לרפא ברוב חסדיו ולספר נפלאות בקהל רבים, לדעת כל חי כי הוא עושהו ואין בלעדיו מושיע”.

בדומה לו, בשלהי המאה ה-18 הופצה באירופה “תפילת הרופא” שיוחסה לרמב”ם, ותורגמה מספר רב של פעמים לכל מיני שפות. למרות שככל הנראה אין מדובר בתפילה שחוברה על ידי הרמב”ם- עד היום ניתן למצוא את התפילה כמיוחסת אליו. התפילה מליאה בתחושת שליחות ועל כן מליאה בבקשות מהא-ל שייתן כוחות לעמוד בפיתויי הבצע ורדיפת הכבוד, שיתן שכל טוב וכח פיזי להיות מוכן תמיד לטפל בסבלנות. כמו כן יש בתפילה בקשה מהא-ל שיתן בלב החולים אמון במלאכת הרופא, ושיתן לרופא רוח נמוכה ופתיחות לשמוע לקול המתקנים המתגאים ולהפיק מהם את הטוב למען קידום המקצוע. ולסיום הוא כותב: “חנני במידת ההסתפקות, רק לא באמנות הגדולה. אל תתן לעולם למחשבה שתתעורר בי, כאילו יש לי די בידיעות, אלא תן בי כוח זמן וחשק לתקן בלי הפסק את ידיעותי ולרכוש לי עוד ידיעות חדשות. האמנות היא גדולה, אבל גם תבונת האדם לא תדע גבול; תמיד היא שואפת להתקדמות. בידיעותי מאתמול יגלה רוחי היום שגיאות לרוב, ואת ידיעותי מהיום ימצא מחר מלאות תועה. א-ל טוב ורחום! אתה בחרת בי לשמור על יצוריך בחייהם ובמותם, הנני עתה למלא את שליחותי. חזקני בתפקידי הגדול הזה, כדי שיצליח, כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטן מעשיו.” אנו למדים שגם בתקופות שקדמו לנו דגלו הרופאים בצמא לידע ובחיפוש אחר טיפולים חדשניים בעלי פוטנציאל הצלחה משופר, תוך הבנת הסכנה המקצועית הנשקפת בקפיאה על השמרים.

משני הרופאים הנ”ל אנו רואים שלא רק שחכמי ישראל במשך הדורות הוקירו את הרופאים, הרופאים בתורם לא זנחו את אמונת אבותיהם ועם ההתעסקות במלאכה הגדולה, ובמצווה הגדולה- גם פנו אל א-לוהים לסיוע ולהכוונה טובה. כאשר מקיימים בעצמם את הנאמר: “איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר ‘כי מכבדי אכבד ובזי יקלו'”.